כִּי כַעַס, בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ

אמר פעם פיתגורס, נו אתם יודעים זה מהמשפט - כעס תחילתו בשגעון וסופו בהבעת חרטה. פעמים רבות מידי מצאתי את עצמי הולך בנתיב הזה מתחילתו ועד סופו. לפעמים זה היה בגלל שחזרתי הביתה מעוך מהעבודה, לעיתים בגלל שמשהו בהתמודדות בבית לא נתן לי מנוחה, אולי הילדים, האישה, הכלב. יכול להיות שסתם נכנסתי לפירוט חשבון הבנק וכמעט שטבעתי בעומק החוב. אולי רציתי קצת שקט לעצמי, והשכן התחיל לקדוח מקלט אטומי תת-קרקעי דווקא באותו הרגע, מה שקצת מזכיר את יודוקוליס ליפשיץ והוריו שניסו לא אחת לעודד את בנם המיואש באומרם  לו: התעודד בננו, המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע. אז הוא התעודד והמצב נהיה יותר גרוע.

כעס הוא (בעיניי) למעשה אכזבה ותסכול מחוסר ההתאמה בין החיים הדימיוניים כפי שמצוירים לנו בראש לבין המציאות שמתגלה כלא מסונכרנת עם השאיפות והתדמית שניסינו ליצור לעצמנו. והנפילה יכולה להיות כואבת ואכזרית. בדיוק כשהייתי תקוע בפקק השגרתי וכבר תכננתי בדימיוני שהאוכל יהיה מוכן כשאני חוזר הביתה אחרי יום עבודה, ויחכה לי על השולחן הערוך כשהבנים חנוטים בחליפות שלושה חלקים והבנות בשמלות ערב חלקלקות (לפחות כמו בצלילי המוסיקה) מקבלים את פני בפנים מחייכות ושביל באמצע ואולי בפריטת אקורדים על מנדולינה או אולי יוקלילי, ואשתי בשמלת ערב שופתת סיר קטן של פרחי ברוקולי על הכיריים ומצקצקת בשפתיה למראה בעלה שנכנס בדלת ואוחז בידו את תיק המסמכים שהביא מהעבודה, והכלבה המאולפת יושבת במקומה בלי לזוז סנטימטר מכשכשת בזנבה שחובט ימינה ושמאלה על רצפת הפרקט, בדיוק כשכבר ראיתי את המראות בעיני רוחי נכנסתי הביתה וכמובן מיותר לציין שאף אחד לא חיכה לקבל את פני, שאריות הצהריים נחו בכיור, הילדים משמשים זה בזה בעירבוביה והאישה נחבאת אל הכלים או אל הררי הכביסה ואפילו הכלבה מפנה אלי את אחוריה אבל לפחות מכשכשת בזנב. 

וכאן המאבק מתחיל. ובדיוק ברגע הזה אני נמדד. ביכולת להניח לרגע את האגו בצד ולהוציא את עצמי לשניה ממרכז התמונה. גם להם היה יום ארוך, גם עליהם עברה כברת דרך וגם הם מאובקים ועייפים ומנסים להשאיר את הראש מעל המים כדי לשאוף עוד טיפת חמצן. ואולי אל הנקודה הזאת בדיוק כיוון שלמה המלך באומרו: טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר (משלי טז לב).  הגבורה הפוטנציאלית המתגלה ברגעים האלה ממש ראויה לצל"ש לא פחות מסחיבת פצוע תחת אש. כך או אחרת זו ההזדמנות לא להפקיר פצועים בשטח ופעמים רבות מידי השארתי אחרי נפגעים. לא עוד.

לא יכולתי לעשות כלום 

מילים: יונה וולך
לחן: אילן וירצברג


לא יכולתי לעשות עם זה כלום
אתה שומע לא יכולתי לעשות מזה כלום
זה היה אצלי בידים
ולא יכולתי לעשות עם זה כלום
ולא יכולתי לעשות מזה משהו
אתה שומע יכולתי לגמגם
מה רציתי להגיד
יכולתי להרגיש הכי רע שאפשר
ופתאום אתה עומד כמו ילד קטן
בסינור לצואר וחוזר על השאלה
מה עשית עם זה שואלים
לאן בזבזת את כל זה, היה לך סיכוי
ואתה תצטרך להתחיל הכל מחדש.

חוויות של הצלחה

והנה הגיעה לה הפעם השלישית.  יש כבר סימנים של פעולה, רמזים של גאולה. הדרך מתגבשת ומקבלת צורה ולאט, לאט מוטבעים סימני עקבות רגליים על דרך העפר. ושאלה אחת גדולה עודנה מרחפת בחלל הפנוי - איך מצליחים לדחוף החוצה את כל הפוטנציאל הפנימי בבת-אחת, ובמיוחד כשיש כל-כך הרבה מה להגיד. הרי כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה ובכל זאת יותר מידי פעמים מצאתי את עצמי מדשדש הרחק מאחור.  בישראל, מדינת שופטי הכדורגל ישר מהכורסא, ובכלל בעולם נדמה שקל הרבה יותר להתעסק בחיים של אחרים. להדריך, להנחות, להציע, להגדיר. פאולו קואלו כתב פעם ש"לכל אחד יש מושג ברור איך אחרים צריכים לחיות את חייהם, אבל אין לו מושג על חיו שלו עצמו"

הבעיה העיקרית בלהיכנס לנעליו של מישהו אחר ולחיות את חייו, היא העובדה שקודם יש להשיל את נעלי שלי ולפעמים אני מוצא את עצמי מרגיש יחף לגמרי ללא נעליים לחלוץ, עסוק בלהיות סנדלר ובלתקן אחרים.  

ומתוך הנחת המוצא הזאת, אולי הדרך הנכונה להתקדם בעצמי היא לבקש מאחרים את מה שהם ממילא עושים כל-כך טוב - לתקן אותי, או במילים אחרות וקצת יותר ישירות - לבקש עזרה. להזיז לרגע את האגו הצידה ולתת לו לנוח קצת, הוא הרי פועל ללא לאות וללא אבחנה. היכולת לבקש עזרה מעידה כנראה על אינטליגנציה רגשית גבוהה. מי שחי בסביבה מתאגרת, בה הוא לומד להתמודד יודע שהיכולת לבקש עזרה היא לפעמים סוג של פתרון. למעשה מי שיודע לבקש עזרה, יודע גם להגיש עזרה כשהוא מזהה הזדמנות. וכבר לימדונו רבותינו ש-לֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד (אבות ב', ה'). תהליך קוגנטיבי-שכלי, תהליך של למידה מוצא לו ביטוי פנימי-רגשי.

חג השבועות, חג מתן-תורה הוא למעשה ההזדמנות היהודית (והאוניברסלית-אנושית) לעסוק במימוש הפוטנציאל. בהוצאה מהכוח אל הפועל באופן אמיתי ושלם. קבלת התורה היא לא אירוע היסטורי, אלא אירוע מתמשך שחוזר בכל שנה, ובכל שנה ניתנת לו לאדם הזדמנות מחודשת להתחבר מחדש ומזווית שונה אל הסרט בו הוא צופה ומשחק בתפקיד ראשי,  ולגלות בו משמעויות אחרות ורבדים נוספים. 

גם אצל הרב קוק ב'אורות הקודש' מצאתי אסמכתא שמכוונת אותי לתנועה, להתקדמות, לטיפוס עצמאי -   "מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להסגר בתלמודו השטחי לבד. כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה, ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה". ואני לא עוצר ממהלכי יותר. כיף לזוז.

כשאלוהים אמר בפעם הראשונה 
מילים: נתן זך
לחן: מתי כספי

כשאלוהים אמר בפעם הראשונה יהי אור 
הוא התכוון שלא יהיה לו חשוך. 
הוא לא חשב באותו רגע על השמיים 
אבל העצים כבר התחילו מתמלאים מים 
וציפרים קיבלו אויר וגוף. 
אז נשבה הרוח הראשונה אל עיני אדוננו 
והוא ראה אותה במו עיני ענן כבודו 
וחשב כי טוב. הוא לא חשב באותו רגע 
על בני האדם, בני אדם לרוב. 
אבל הם כבר התחילו לחשוב על עצמם בלי עלים 
וכבר החלה מתרקמת בליבם 
מזימה על מכאוב. 
כשאדוננו חשב בתחילה על הלילה 
הוא לא חשב על שינה. 
כך, כך אהיה מאושר, אמר בליבו האלוהים הטוב. 
אבל הם כבר היו לרוב 
אלוהים הטוב.

מבחן 'הפעם השנייה'

חששתי מהתמודדות עם הרגע הזה, אבל ידעתי שהוא יגיע. הפעם הראשונה היתה בתולית. היה בה קסם. ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה. העולם עמד קצת מלכת. בשטף הִשלכתי על הדף את כל המילים השמחות שירדו לעולם. אני כמו בסך-הכול טפטפתי כמה טיפות דיו שהתגבשו על הנייר ובאו לכדי צורה שלמה ואמיתית. וזו היתה ההתחלה. ואילו עכשיו אני כבר עושה צעדים ראשונים. צעדים שיקבעו את אופיו של השיח שאני מביא לתוך היקום.

כל מילה שנוחתת על הדף בכבדות, נמצאת שם אחרי הרהורים ושיקולים וכובד ראש וזהירות. אבדה לה תומת הראשוניות. היא פה כדי  לספר סיפור יחד עם חברותיה. היא פה כדי לדייק, לנחות במרכז המטרה, ולשם כך יש צורך בהכנות, ותחושת אחריות, ומחיקות וחרטה.

יש משהו ברגע ירידתה של נשמה חדשה לעולם. יש משהו ברגע הזה שצריך ללמוד ממנו. הכאבים, ייסורים ממרקים. ממקלט של חום ובטחון לצאת דרך 'צר לי המקום' אל העולם, הפרוץ, הפתוח, הגלוי, הנייד. אבל אין עצירה ואין עכבות, אלא יש התקדמות ושאיפות, שאיפה אחת גדולה ובכי. נקי, טהור, משחרר. בכי של גאולה, של שירה חדשה.

והפעם השלישית יפה היא כי מולידה היא חֲזָקָה וקביעות והתמדה ואחריות ורצינות.

כל מה שעד כה ברח והתמוסס בין אצבעותי קורם עור וגידים והופך ונהיה לסלע. ותעיד המילה הכתובה. 

חבלי משיח 
מילים ולחן: נעמי שמר

כאשר אני הולך 
בלי אין ובלי אן 
על ליבי כמו קמע 
יש לי כל הזמן 
שיר קטן, שיר קטן.

חבלי משיח הנה זה בא 
חבלי משיח הנה זה בא 
חבלי משיח הנה זה בא היום 
הנה זה בא היום 

יש כאלה ששרים 
מעבר לדממה 
שפתיהם אולי אינן נעות 
אבל קולם 
ישמע, ישמע. 

חבלי משיח הנה זה בא... 

לפעמים אני סופג 
מכה אחר מכה 
וכשרע לי וכשמר לי 
אז אני דווקא 
שר לי כך, שר לי כך. 

חבלי משיח הנה זה בא... 

אם אגיע אל הבית 
אצל הברושים 
מישהו יגיש לי מים 
וככלות כוחי 
עוד אשיר, עוד אשיר. 

התחלות חדשות

הגיע הזמן לעשות מעשה. כבר מדגדג לי בקצות האצבעות. הבטחתי לעצמי כבר כל-כך הרבה זמן שאת מה שיש לי אני אוציא החוצה. ללמוד וללמד. וכל-כך הרבה תירוצים אספתי בדרך. והם סימנו לי את הנתיב הבטוח לבריחה. והגיע הזמן להתנער ולהשיל מעלי את כל המחסומים והחסמים ואת המשקל המיותר שרק מכביד. אני רוצה לפרוץ חור בקיר הבטון. אז בתחילה תחדור קרן קטנה של אור ואחריה עוד חלקיקים של זהב, עד שבסוף תיפול כל החומה. 

אלו הם חיי וכל מילה בסלע. מה שתמצאו רשום בעפרון, הוא כל מה שהמים עוד לא מחקו. כל מה שהשמש צרבה בעורי, ומה שהרוח שרקה באוזניי. ומה שהאדמה הדהדה ישר אל תוך כפות רגליי היחפות, וזעקת החוליות של גבי כפוף העול, שרבוטי השפל שסחף אותי לעומק ורישומי הגאות שזקפה מחדש את קומתי. תצלום סיסמוגרפי של תנודות ימיי ולילותיי.

האכסניא שמצאתי היא זמנית. היא תחזיק את תוכנן של המילים בדיוק עד הרגע שהאותיות תקבלנה חיות משל עצמן וכל משפט יהפוך לשיר או לציוץ שמנגנת הרוח כשהיא נוזלת דרך קני הסוף שעל גדות הנהר. את כל הצירופים שאני מוציא על הדף מתוך סגור ליבי הנפתח, קחו איתכם. פזרו אותם. נישפו עליהם כמו בילדותכם הישנה, כמו על סביונים הנפוצים לכל עבר. 

איין ראנד אמרה פעם - כדי להגיד 'אני אוהב אותך', אחד חייב לדעת ראשית כיצד להגיד 'אני'

אני לומד כרגע ראשית מהי. אני לומד כיצד להגיד 'אני'. איך לגלגל על הלשון את מה שלעיתים גרם לי לא אחת לכוויות ולכבדות פה ולשון.  ואני טרם ראיתי סְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל. היכן הוא המראה הגדול הזה שעוד אשמע ? היכן הם הקולות שכל העם רואים למרחוק ? חובת ההוכחה חלה עלי. חובת ההתמדה חלה עלי. כמו עוף החול הגיעה גם שעתי לקום מן העפר, לפרוש כנפיים ולהגביה עוף.

תפילה / לאה גולדברג 

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם,
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.