והנה הגיעה לה הפעם השלישית. יש כבר סימנים של פעולה, רמזים של גאולה. הדרך מתגבשת ומקבלת צורה ולאט, לאט מוטבעים סימני עקבות רגליים על דרך העפר. ושאלה אחת גדולה עודנה מרחפת בחלל הפנוי - איך מצליחים לדחוף החוצה את כל הפוטנציאל הפנימי בבת-אחת, ובמיוחד כשיש כל-כך הרבה מה להגיד. הרי כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה ובכל זאת יותר מידי פעמים מצאתי את עצמי מדשדש הרחק מאחור. בישראל, מדינת שופטי הכדורגל ישר מהכורסא, ובכלל בעולם נדמה שקל הרבה יותר להתעסק בחיים של אחרים. להדריך, להנחות, להציע, להגדיר. פאולו קואלו כתב פעם ש"לכל אחד יש מושג ברור איך אחרים צריכים לחיות את חייהם, אבל אין לו מושג על חיו שלו עצמו"
הבעיה העיקרית בלהיכנס לנעליו של מישהו אחר ולחיות את חייו, היא העובדה שקודם יש להשיל את נעלי שלי ולפעמים אני מוצא את עצמי מרגיש יחף לגמרי ללא נעליים לחלוץ, עסוק בלהיות סנדלר ובלתקן אחרים.
ומתוך הנחת המוצא הזאת, אולי הדרך הנכונה להתקדם בעצמי היא לבקש מאחרים את מה שהם ממילא עושים כל-כך טוב - לתקן אותי, או במילים אחרות וקצת יותר ישירות - לבקש עזרה. להזיז לרגע את האגו הצידה ולתת לו לנוח קצת, הוא הרי פועל ללא לאות וללא אבחנה. היכולת לבקש עזרה מעידה כנראה על אינטליגנציה רגשית גבוהה. מי שחי בסביבה מתאגרת, בה הוא לומד להתמודד יודע שהיכולת לבקש עזרה היא לפעמים סוג של פתרון. למעשה מי שיודע לבקש עזרה, יודע גם להגיש עזרה כשהוא מזהה הזדמנות. וכבר לימדונו רבותינו ש-לֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד (אבות ב', ה'). תהליך קוגנטיבי-שכלי, תהליך של למידה מוצא לו ביטוי פנימי-רגשי.
חג השבועות, חג מתן-תורה הוא למעשה ההזדמנות היהודית (והאוניברסלית-אנושית) לעסוק במימוש הפוטנציאל. בהוצאה מהכוח אל הפועל באופן אמיתי ושלם. קבלת התורה היא לא אירוע היסטורי, אלא אירוע מתמשך שחוזר בכל שנה, ובכל שנה ניתנת לו לאדם הזדמנות מחודשת להתחבר מחדש ומזווית שונה אל הסרט בו הוא צופה ומשחק בתפקיד ראשי, ולגלות בו משמעויות אחרות ורבדים נוספים.
גם אצל הרב קוק ב'אורות הקודש' מצאתי אסמכתא שמכוונת אותי לתנועה, להתקדמות, לטיפוס עצמאי - "מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להסגר בתלמודו השטחי לבד. כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה, ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה". ואני לא עוצר ממהלכי יותר. כיף לזוז.
כשאלוהים אמר בפעם הראשונה יהי אור
הוא התכוון שלא יהיה לו חשוך.
הוא לא חשב באותו רגע על השמיים
אבל העצים כבר התחילו מתמלאים מים
וציפרים קיבלו אויר וגוף.
אז נשבה הרוח הראשונה אל עיני אדוננו
והוא ראה אותה במו עיני ענן כבודו
וחשב כי טוב. הוא לא חשב באותו רגע
על בני האדם, בני אדם לרוב.
אבל הם כבר התחילו לחשוב על עצמם בלי עלים
וכבר החלה מתרקמת בליבם
מזימה על מכאוב.
כשאדוננו חשב בתחילה על הלילה
הוא לא חשב על שינה.
כך, כך אהיה מאושר, אמר בליבו האלוהים הטוב.
אבל הם כבר היו לרוב
אלוהים הטוב.
הוא התכוון שלא יהיה לו חשוך.
הוא לא חשב באותו רגע על השמיים
אבל העצים כבר התחילו מתמלאים מים
וציפרים קיבלו אויר וגוף.
אז נשבה הרוח הראשונה אל עיני אדוננו
והוא ראה אותה במו עיני ענן כבודו
וחשב כי טוב. הוא לא חשב באותו רגע
על בני האדם, בני אדם לרוב.
אבל הם כבר התחילו לחשוב על עצמם בלי עלים
וכבר החלה מתרקמת בליבם
מזימה על מכאוב.
כשאדוננו חשב בתחילה על הלילה
הוא לא חשב על שינה.
כך, כך אהיה מאושר, אמר בליבו האלוהים הטוב.
אבל הם כבר היו לרוב
אלוהים הטוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה